ההפרטה הכושלת של המשפחה הישראלית- מחשבה מחודשת ליצירת חוסן\ ד"ר רוני גז-לנגרמן

סבתא שלי, רחל, שהתגוררה מספר בתים מבית הורי, הייתה יושבת במרפסת ביתה עם חברותייה, וביניהן היו רצים כל ילדי וילדות השכונה. היינו שם בטוחים ושמחים. ההורים שלנו בעודם עובדים, ידעו שכולנו בידיים טובות.

כשהייתי הולכת למכולת השכונתית, גברת שרה ובעלה אלי, היו שואלים אותי לשלום הוריי, ואחר הצהריים היינו קופצים בחבל ומשחקים "הדגל". את ארוחת הערב היינו אוכלים לעיתים בבית ולעיתים אצל סבתא, כאשר ברקע תמיד היו נכנסות השכנות עם סיר קוסקוס, עוגת שמרים או סתם קילו סוכר, כדי להחזיר תודה על עזרה.

אין לי כוונה לצייר את העבר כתקופה ורודה בלבד, כי היו שם עוד כמה צבעים, שהפכו את חיינו לריאליסטים תמהיל אנושי של שמחה, עצב, התבגרות וצמיחה, אבל דבר אחד היה ברור מאוד, להיות משפחה זה לא רק אמא, אבא וילדים, להיות משפחה בתוך שכונה או בתוך כפר זו כבר אפיזודה אחרת. הורות בתוך קהילה עם רשת ביטחון וחיזוקים, מקום שבו אפשר לפרוק כאב, ולחלוק תיסכול, לצחוק, לשתות, לאכול ביחד.... להיות ביחד.

השנים, הטכנולוגיה, המאמצים הרבים להיות כאן ושם גם יחד, לטפח קרירה, לומר שלום לכפר... להפוך את המילה עצמאות למשהו שקשה להחזיק לבד.

אז הפרטנו את הארוחות, את שירותי הניקיון, את האפייה ואת השעות שלנו עם הילדים, הפרטנו את המבטים במסכים, באמת מבלי משים, ובלי כוונת זדון, פשוט רצינו עוד, עוד קצת, עוד הרבה. ואז לצד עוד הרבה זמן מחוץ לבית הזדחלה לה הבדידות. השכן ממול לא יודע איך קוראים לי או לילדי, וצריך להיזהר, כי כל אחד יכול להיות זאב... שגם הוא בודד.

אמא שצריכה תמיכה, מחפשת בנרות שמרטפית, ואבא שחוזר מאוחר, מחפש סידור לילדיו במירוץ מחוג לחוג...

הקשר הבינאישי, הפשוט ביותר, של מבט בעיניים והיכולת לספר בתמימות שמישהו יקשיב לי, איך עבר עלי היום, כל אלו מתמעטים להם אט אט.

הגיעה העת לחשוב כיצד לשנס את הכוחות האנושיים בשכונה, בבניין בכפר. צרו קשר של הדדיות, משום שרעיון של קהילה שמעבירה הלאה רעיונות ומוצרים, צריך לקיים גם קהילה מקבלת. המשוואה הזו תמיד צריכה להגיע לאיזון. תנו וקבלו, קבלו ותנו.

צרו מרחבי משפחה אלטרנטיביים, צרו אמון הדדי, שיח פתוח, אל תחששו לבטא קושי או חולשה, כולנו באותה סירה.

להיות כפר, גם אם אין הוא ממשי, בעל קיום בהבנה האנושית שכולנו יכולים להיות בעלי תרומה משמעותית.