הורים הליקופטר

תארו בראשכם, אמא שאומרת לבן שלה שלא יתקרב לילד מסוים כי סיפרו לה שהילד. "עושה שטויות". דמינו לעצמכם אבא שפונה לילדה, בדרך לבית הספר, כאשר אין מבוגר בסביבה צורח ומאיים עליה שלא תתקרב לבת שלו, כי הבת שלו נפגעה ממנה.

אלה מקרים אמיתיים לחלוטין, ודפדוף בפייסבוק, לצערנו, חושף פוסטים כאובים המשחזרים סיפורים כאלו ללא הרף. במאמר זה, נתייחס למושג פסיכולוגי חדש שנקרא- הורים הליקופטר- הדור החדש שלוקח את הידיים מהילדים שלו.

לא די בכך, שאנו חיים היום בעידן שבו הילדים יותר ויותר נעדרים כישורים ויכולות תקשורתיות (מוזמנים להרחיב את הדעת במאמרי: סוד קסמן של מילים נטולות פנים).

הדור החדש של ההורים מרחף מעל הילד, ומנסה לפתור בעבורו כל מקרה שבעיניי ההורה נתפס כבעיה.

ריחוף זה, לוקח מהילד את האחראיות, מקטין את הילד בפני עצמו, ומעוות לילד את תמונת המציאות.

ההורים המרחפים, הם אותם ילדים שהולכים שנים עם פצע נפשי כלשהו- חוסר ביטחון, העדר ערך עצמי, מכל מיני סיבות הקשורות לחוויות ילדות, חוויות מעמדיות, חוויות מגזריות ועוד, שלא טופלו.

ההורה, המרחף, חושב שריחוף מעל הילד שלו, התערבות בחייו ומציאת פתרונות לילד, הם שימנעו מהילד שלו את הפצע הנפשי שההורה נושא בקרבו. כל זה, נמצא במקומות לא מודעים של ההורה. באם היה ההורה מודע שהתנהגותו לוקחת מהילד את הניסיון להתמודד עם בעיות, את הניסיון למצוא פתרונות, את הניסיון לתקשר ולהרגיש משמעותי, הוא היה מזדכה על רישיון הטייס, ועובר לקרקע היציבה, שמשם ניתן לראות דברים בפרופורציות למה שהתרחש במציאות.

לא די בכך, שהורה ההליקופטר פוגע בילדו, הוא מוסיף חטא על פשע ופוגע בילדיו שלא שלו.

כך למשל, אנו עדים להורים המחרימים ילדים, כלומר מונעים תקשורת חברתית, כך הורים צועקים ומאימים על ילדים אחרים ובכך משקפים שאלימות היא הדרך לפתרון בעיות, כך הורים יוצרים חרושת שמועות על ילדים אחרים, ועוד.

שלא תטעו, אותם הורים עם פצע נפשי שלא טופל, לא צמחו להיות האדם השקט, המכיל, אלא צמחו להיות אנשים שעל פניו נראים בטוחים, רק על פניו.

הם בחרו, שלא במודע, לחבוש את הפצע שלהם על-ידי נטילת העצמאות והחופש של ילדיהם. ועל זה נאמר: אבות אכלו בוסר, ושיני ילדיהם תקהנה. (ירמיהו, ל"א, פסוק ל"א. יחזקאל י"ח, פסוק ב) לא רק חומר למחשבה, חומר להתמודדות.

כלים להתמודדות:

להלן מספר שאלות. השיבו על השאלות בכנות.

1. האם אני סומך על ילדיי שיבצעו משימות יומיומיות באופן אחראי? (למשל: ילד בן 5- שינעל נעלים בכוחות עצמו, שיאסוף משחק לאחר שסיים לשחק בו. ילדים בוגרים יותר: שיבצעו את שיעורי הבית ללא מעורבות יתרה של ההורים, שיפתרו סיטואציות חברתיות באופן עצמאי.)

2. האם אני מתערב בסיטואציות חברתיות בחייהם של ילדי?(למשל: בגן המשחקים: אם יש ילד שדחף את הילד שלך, האם אתה מיד קופץ ומתערב? או אם ילדך המתבגר שוחח בטלפון, ואת\ה מציע\ה לו מה לומר?)

3. האם אני נוטה לבקר את ילדי על דרך פועלם או דרך מחשבתם? (למשל: הדרך שבה הילד בחר להתאים את בגדיו? כאשר הילדים מציעים דרך לפתרון בעיה?)

שאלות אלו, אינןן חייבות להיות שחור לבן, או שכן או שלא, אלא, צריך להתייחס לנטייה שלנו (מה אנחנו מרבים לעשות).

במידה והשבתם באופן חיובי על שאלות אלו, ככל הנראה, אתם צריכים לתת יותר חופש פעולה לילדיכם. במקום שבו תאפשרו לילד, לפרש את המציאות באופן עצמאי, לייצר פתרונות באופן עצמאי, כך הוא יהיה בטוח יותר בעצמו.

תסמכו על הילדים שלכם, כי בבסיס של כל אדם, יש את הרצון להצליח, לנוע קדימה וליצור קשרים משמעותיים. כל אלה יתאפשרו, על ידי מחשבה עצמאית ויצירתית.